ויצו הסתדרות עולמית לנשים ציוניות ואח' נ' מיתב- מים תיעול וביוב בע"מ ואח'

פסק דין

1.מכוח החלטה מיום 7.2.2011, התקבלה בקשת התובעת המייצגת (להלן: "ויצו"), והוחלט לאשר את תביעתה נגד הנתבעת (להלן: "מיתב") כתביעה ייצוגית (החלטה זו תכונה להלן: "החלטת האישור"). לאחר החלטת האישור התנהלו בין הצדדים הליכי גילוי מסמכים, שלאחריהם הגישו הצדדים סיכומים מטעמם בתביעה לגופה.

העובדות

2.מיתב היא תאגיד מים וביוב שהחל לפעול מיום 1.1.2004 בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב התשס"א– 2001 (להלן: "חוק התאגידים"). חוק התאגידים הסמיך את הרשויות המקומיות להקים תאגידי מים - שהם "חברות לשירות ציבורי, שתפקידן העיקרי יהיה לתת שירותי מים וביוב בתחומיהן; על החברות יוטלו חובות לענין מתן השירותים, באיכות נאותה לכלל התושבים בלא הפליה, יוסמכו לגבות את התשלומים בעד השירותים, והן יהיו נתונות לפיקוח הממונה ולבקרת איכות ועלויות השירותים בידי הרשות, אשר תקבע גם את תעריפי השירותים" (ר' הוראת ס' 1(ב) לחוק התאגידים).

מאז שהוקמו תאגידי המים הוענקו להם כל הסמכויות הקשורות למשק המים והביוב, שעד לאותו מועד היו בידיהן של הרשויות המקומיות (ר' בין היתר סעיפים 31-35 לחוק התאגידים). מיתב– כיתר תאגידי המים והביוב, היא המספקת היום לתושבי העיר פתח-תקווה שירותי מים וביוב.

3.מכוח ס' 80 לחוק התאגידים, הוקמה רשות (להלן: "רשות המים") שתהיה על פי החוק "רשות פיקוח ממשלתית שמטרתה להבטיח כי מתן שירותי המים והביוב על ידי החברות שיוקמו לפי חוק זה, יהיה ברשמת שירות ואמינות נאותות, ובמחירים סבירים על פי עקרון העלות המוכרת".

אחד מתפקידיה של רשות המים, על פי ס' 81(א)(2) הוא "לקבוע לפי סעיף 101 כללים לחישוב עלות השירותים שעל חברה לתת, וכללים בדבר תשלומים ותעריפים".

4.בתקופת התביעה חויבו צרכני המים בשטח העיר פתח-תקווה באגרת ביוב שכללה שני רכיבים – עירוני ואיגודי. מיתב גבתה את אגרת הביוב לטובת איגודן, כאשר בהתאם לחוק העזר לאיגוד ערים דן [ביוב] (אגרה) התשכ"ז– 1967, היה על מיתב להעביר את אגרת הביוב שהיא גבתה מדי חודש לאיגודן. מיתב אכן גבתה את אגרת הביוב בהתאם לחוקי-העזר, אולם היא הוסיפה תוספת בשיעור מע"מ (שהיה אז 15.5%) ביחס לצרכנים שעשו שימוש שלא למגורים בנכסים בשליטתם. התוספת הזו נוספה גם על מרכיב איגודן באגרה.

5.עניינה של התביעה בטענתה של ויצו לפיה גביית התוספת בשיעור של 15.5%, סכום השווה לשיעור המע"מ נעשתה על ידי מיתב שלא כדין. בין הצדדים לא היתה מחלוקת כי מיתב אכן הוסיפה לתעריפי אגרת הביוב שהיא גבתה מבעלי נכסים שאינם למגורים רכיב מע"מ. השאלה שבמחלוקת היא האם תוספת זו נעשתה כדין.

5.ויצו ביססה על טענתה על הוראת ס' 152(א) לחוק התאגידים הקובע הסדר ביניים ביחס לגובה התעריף שבמסגרתו יוכל תאגיד המים לגבות תשלומים מתושבי העיר, עד לקביעת התעריפים הקבועים. הסעיף קובע כי:

"כל עוד לא נקבעו לחברה תעריפים לפי חוק זה, ימשיכו לחול בתחומה התעריפים שנקבעו לפי כל דין ושהיו בתוקף ערב יום תחילת פעילות החברה, והיא תהיה זכאית לגבות מן הצרכנים תשלומים לפי התעריפים האמורים; מועצת הרשות רשאית, כל עוד לא קבעה לחברה תעריפים לפי חוק זה, לקבוע עדכונים לתעריפים אלה, לפי שיעור השינוי של הסל הקובע כהגדרתו בסעיף 112א' לחוק המים, או לפי מדד אחר שייראה לה הולם".

טענות הצדדים

טענות ויצו

6.לטענתה של ויצו, מסעיף 152(א) עולה כי מיתב "ירשה" את תעריפי אגרות-המים והביוב מהעירייה, כפי שהיו בתוקף לפי כל דין ביום תחילת פעילותה של מיתב. אסור היה למיתב להוסיף על תעריפים אלה סכום כלשהו, כל עוד רשות המים לא קבעה עבורה תעריפים אחרים או נתנה למיתב אישור לשנותם. אין חולק כי אישור כזה לא ניתן למיתב בתקופת התביעה. לטענתה של ויצו, מיתב ביקשה מרשות המים להוסיף מע"מ לתעריפי המים והביוב, אולם בקשת אושרה רק ביחס לתעריפי המים. ויצו אף טענה כי איגודן דרש ממיתב לחדול לגבות את התוספת.

לגישתה של ויצו, גביית התוספת בשיעור המע"מ מנוגדת לס' 152(א) לחוק התאגידים הנ"ל, וכן לסעיף 17ד' לחוק הגנת הצרכן התשמ"א– 1981, על-פיו מחירו הנקוב של מוצר או שירות כולל את כל רכיביו, לרבות המיסים החלים עליו.

7.עוד נטען כי גביית תוספת המע"מ על-ידי מיתב רק ממי שמחזיק נכסים שאינם משמשים למגורים, מהווה אפליה לרעה של מחזיקים אלה - לעומת משקי-הבית, מהם לא גבתה מיתב את התוספת האמורה. כן נטען כי גביית התוספת מחברי הקבוצה בלבד, אף משנה את תמהיל חלוקת נטל החזקת מערכת הביוב בין כלל הצרכנים המחוברים אליה בתחומי עיריית פתח-תקווה.

8.ויצו התייחסה לטענות מיתב באשר ליחס בין ס' 152 לחוק התאגידים לבין הוראות לחוק מס ערך מוסף תשל"ו – 1975 (להלן: "חוק מע"מ"). לגישתה, ס' 6 לחוק מע"מ אינו חל בנסיבות המקרה דנן, שכן "מחירה של העסקה" נקבע במועד חקיקתו של ס' 152(א) לחוק התאגידים, ולכן אין מדובר ב"גורם הפתעה" שאליו מתייחסת הוראתו של ס' 6.

באשר להוראת ס' 9 א לחוק מע"מ, טענה ויצו כי סעיף זה מגדיר את מחירה של עסקת שירות, והוא אינו קובע כי סכום המע"מ אינו יכול להיות כלול במחיר העסקה. נהפוך הוא – ההלכה הפסוקה קבעה כי בהעדר ציון מפורש לנושא המע"מ, חלה החזקה כי המחיר כולל מע"מ. עוד נטען כי בהתאם לכללי הפרשנות יש להעדיף את סעיף 152 לחוק התאגידים בהיותו סעיף ספציפי ומאוחר לסעיף 9א לחוק מע"מ.

עוד טענה ויצו כי לא קיימת במקרה הנדון עסקה, ואף אם ישנה עסקה – היא אינה למטרות שירות אלא להספקת טובין (מים). מאחר שהמע"מ חל על המוכר מכוח ס' 16 לחוק מע"מ, הרי שבהתאם לס' 152(א) הנ"ל הוא חל על מיתב ולא על הצרכן. אין גם הכרח, כך נטען, כי מחיר האגרה לא יכלול את רכיב המע"מ (כפי שהיה בתקופת התביעה ביחס למחיר המים לנכסים המשמשים למגורים).

טענות מיתב